על הנוכחות בגישור. לפעמים –  Just be.

מאוד לא מתאים לי לכתוב Just Be. ועוד בכותרת.

המכירים אותי מקרוב, יודעים שאני במהותי, בזהותי, יותר בענייני עשייה. Do.

קשה לי לא מעט להיות ב-Be.

אבל בתקופה האחרונה, מבינה עד כמה ה-Be חשוב.

גם בתוך חדר הגישור.

אז הנה סיפור על גישור שהיה לי לפני כמה ימים.

תביעה בסכום גבוה על שימוש בלתי מורשה בתמונות, על פגיעה בפרטיות, לשון הרע, התעשרות שלא כדין, תביעה למתן חשבונות ועוד ועוד טענות ועוד טענות. אחרי שקראתי את כתבי הטענות, הרגשתי תחושה מאוד לא ברורה בקשר לסיפור, ובעיקר תחושת מועקה כבדה.

עוד לפני שהצדדים הגיעו למשרדי, הפנמתי ש״מאחורי הקלעים״ מדובר בסכסוך בין שתי נשים, שהייתה ביניהן חברות טובה ועתיקת יומין, שהחיים, השנים, ומסלולים שונים של כל אחת הובילו להתרחקות ביניהן, עד לניתוק הקשר.

לאחר 9 שנים בהן הקשר כבר היה מנותק לחלוטין, האחת ניסתה ליצור קשר עם חברתה, אך הניסיון לא צלח. לא היה מענה בצד השני, מה שגרם לה להיפגע ולהיעלב עד עמקי נשמתה, לצבור את העלבון הזה בעמקי נפשה, ולאחר עוד 5 שנים, להגיש תביעה נגד חברתה.

עוד הבנתי, רגע לפני, שאני הולכת להיכנס לפגישת גישור שאמנם כל אחת מהנשים הללו מיוצגת ע״י עו״ד, אך למעשה הפגישה אצלי במשרד תהיה מפגש ראשון פרונטאלי ביניהן לאחר 14 שנה שלא היה ביניהן כל קשר.

בעיקר הבנתי שהולך להיות מתח מאוד גדול בפגישה, ולא היה לי מושג מה הולך להיות, אך הייתי נחושה לנסות לסייע להן כמיטב יכולתי.

אז הן הגיעו. התחלנו. התחלתי עם שיחת הפתיחה שלי. וגם ״זרקתי״ על הדרך שאני מבינה שהייתה פה חברות קרובה. התובעת בקושי הצליחה להוציא מילה מהפה. עורכת הדין שלה דיברה קצרות על התביעה ועל סיכוייה, על טענות התובעת, ועל כך שהן באו לגישור בגישה חיובית. עורך הדין של הנתבעת דיבר מהכיוון שלו על סיכויי התביעה שהוא העריך כנמוכים ואז הגיעה תורה של הנתבעת לשתף את נקודת מבטה.

הנתבעת החלה להתנצל בפני התובעת מעומק ליבה, על כך שלא התכוונה לעולם לפגוע בה, ומשם בתוך שניות החלה השתפכות רגשית מאוד עמוקה. הרגשתי שמדובר ברגע מכונן ביניהן. החלטתי לחרוג מכל מנהגיי לקיים גישור ״מסודר״ וביקשתי בעדינות מעורכי הדין לצאת מהחדר. למזלי הם שיתפו פעולה בשמחה.

נשארתי – 5 דקות מתחילת הגישור, בחדר עם שתי החברות ועם בור של 14 שנה ביניהן. 14 שנה של פערי מידע, של עלבון, פגיעה, חוסר הבנה, חוסר תקשורת, נתק של ממש אבל במקביל גם חשתי ביניהן את ניצוץ הגעגוע אחרי זמן כה רב של נתק, של ההתרגשות מהמעמד, את החברות ביניהן שנגדעה, את השמחה האותנטית פשוט לראות האחת את השניה, הרצון למפגש ולשיחה פשוטה ביניהן, הרצון להשלים את פערי המידע.

באותו רגע, כל מה שיכלתי לעשות שם בשבילן זה להיות נוכחת איתן ברגע הזה. לא לדבר. פשוט לתת להן את הפלטפורמה של המפגש האינטימי הזה ביניהן. בנוכחותי. אך ללא מילים. הייתי בשקט. והן החלו לדבר. פשוט להיות.

ואז התובעת סוף סוף הרגישה קצת יותר בנח, נפתחה וסיפרה כמה היא רצתה מעומק ליבה לחדש את הקשר החברי. היא ניסתה ליצור קשר, להתקשר, לפנות דרך הרשתות החברתיות אך לא קיבלה מענה. היא נפגעה כל כך. נעלבה. פשוט רצתה לספר לחברה שלה לאן הובילו אותה החיים, כמה היא התבגרה, גדלה, ולשתף איפה היא היום.

הנתבעת התנצלה מעומק ליבה, הבינה שפשוט אי הבנה, שהובילה לבניית מגדלים של תיאוריות קונספירציה נגדה, היא לא זיהתה את אותו ניסיון ליצור קשר, ועברה עליה תקופה לא קלה, ושיתפה מהצד שלה את המצב, ושותפו גם רגשות אהבה, געגועים, חברות, בושה מהסיטואציה, ומהתביעה שהוגשה. ורצון משותף לפתור את העניין. כאן ועכשיו.

שתיהן התרגשו. מעצם המפגש. ואני פשוט הייתי שם. והתרגשתי ביחד איתן.

מאותו רגע – הדרך להסכמות כבר הייתה סלולה.

אמנם היו עוד כמה מהמורות לא פשוטות בדרך,

אך בסופו של דבר הן הגיעו להסכמות שהתאימו עד כמה שניתן לסיטואציה.

לפעמים, את ארגז הכלים שלנו אפשר רגע לסגור, להניח בצד, ופשוט – Just Be.להיות. זהו.

אז מתי בפעם האחרונה פשוט היית?

ועכשיו, אחרי שהיינו קצת ב-Be, חייבת לחזור ל-Do (אין מה לעשות, זה חזק ממני:)) ולשתף אותך בעשייה האחרונה ובאירועים הקרובים:

1. ביום שני הקרוב, נוסעת לפריז ביחד עם נבחרת הסטודנטים מאוניברסיטת בר-אילן להשתתף בתחרות גישור מסחרית בינלאומית של ארגון ה-ICC. ההתרגשות גדולה במיוחד מאחר שהתחרות מתקיימת לראשונה פרונטאלית לאחר שבשנתיים האחרונות היא התקיימה באופן מקוון. בחודשים האחרונים עסקנו באימונים לקראת התחרות. ואתמול קיימנו את מפגש האימון האחרון שלנו לפני הנסיעה. מאחלת לסטודנטים היקרים שלי: נעה כוחיי, פרי זינגר, אוריאל לבנדה והלל בילואר המון בהצלחה! גאה בכם על הדרך שעשיתם!