סיפור על גישור
הם נכנסו לחדר.
מההתחלה, קיימים פערי כוחות ע-צ-ו-מ-י-ם בין הצדדים. כמעט בלתי נתפס.
הגמד והענק.
ואני שם. מגשרת.
באמצע? או מהצד?
מנסה להבין האם התפקיד שלי כאן הוא לנסות לאזן בין יחסי הכוחות?
לגרום לגמד להרגיש בנח? שעליו להרגיש ביטחון בשולחן הגישור?
שיש מי שמקשיב לו, ששומר עליו? מפני הענק?
האם זה תפקידי?
ברגע שאני מנסה קצת לשמור עליו, מיד הענק כבר חושב שאני כבר לא נייטרלית, אני בעד הגמד!
והכל כמעט מתפוצץ.
אבל רגע, בעצם, גם הענק צריך שיקשיבו לו. אפילו שהוא ענק. וצועק, ומאיים.
חושבת לעצמי בלב: "חביבי, זה שצועק הוא לא תמיד זה שצודק"…ותופסת את עצמי רגע: "רונה, תחזרי לנייטרליות". למה הוא צועק בעצם? מה חשוב לו? ההכרה? האוטונומיה? הכבוד? המוניטין?
משקפת. מנסחת מחדש.
הרי גם כדי שהענק ירצה ללחוץ ידיים בסוף לגמד, גם הוא צריך להרגיש שהקשיבו לו, שהבינו את נקודת מבטו, ששמרו גם עליו, שלא שפטו אותו, ושאין בהכרח ביקורת כלפיו.
גם אם הוא צועק. ומאיים.
ואז פתאום נפל לי האסימון.
אה – הגמד הוא בעצם הענק. והענק הוא הגמד.
וברגע שהכל התחלף לי בראש, הבנתי.
והגמד התנצל בפני הענק. והענק התנצל בפני הגמד.
ואפשר היה ללחוץ ידיים.
מסקנה? להקשיב. בלי שיפוטיות. בלי דעות קדומות. בלי תבנית חשיבה קבועה.
כל הכבוד על החלטה המהירה.אני יודע שאת טובה ועם הרבה ניסיון. יש הרבה נננסים והרבה מנופחים בעולמנו.