על אופטימיות וגישור

"פסימיסט רואה קושי בהזדמנות,

אופטימיסט רואה הזדמנות בקושי"

(וינסטון צ'רצ'יל)

לאחרונה, יצא לי לשוחח עם התלמידים שלי על חשיבותה של האופטימיות בגישור.

הגישור בבסיסו, הוא הרעיון שצדדים מסוכסכים יכולים לסיים את המחלוקת ביניהם במשא ומתן, בשיח מכבד, בהסכמה, בלחיצת יד. 

בגישור יוצא לי לא אחת, למצוא את עצמי "האופטימית היחידה בחדר" בסיטואציות שונות, כאשר כולם כבר מיואשים, לא רואים את הדרך לפתרון בהסכמה, למרות שיש עניין ורצון של כולם לנסות להתכנס לפתרון.

יש לי כבר משפט שגור קבוע: "חבר'ה, יש פתרון, פשוט עוד לא מצאנו אותו". מה שמסייע לי גם  להסיט את הפסימיות הזו לפעולה אקטיבית של המשך שיח משותף וחיפוש הפתרון, להניע את האווירה מ: "אני נגדך", ל-"אנחנו ביחד נגד הבעיה". 

ההחזקה של האופטימיות, היא כשלעצמה חשובה לתהליך. נכון, לעיתים זה לא קל, וגם אני לעיתים עלולה להתייאש, או לאבד את האופטימיות או התקווה או הסבלנות ולעיתים מבינה שכנראה הסכסוך הזה לא יסתיים בהסכמות. וזה קורה.

אך גם מזכירה לעצמי שאם אני אתייאש, אז בוודאי גם הצדדים עצמם.

אז משתדלת לחפש בכל זאת את המשותף בין הצדדים, המוסכם, גם אם הוא מחט קטנה בתוך ערימה של שחת "אי-ההסכמות", וממשיכה בנחישות ובסקרנות לחפש את ההזדמנות שיכולה לצמוח מהקושי.

לעיתים זה עוזר לגישור, לעיתים לא. אלו חיי המגשרת.

ובכל גישור חדש, אני זוכרת להתחיל נקי, ולהיות שם אופטימית מחדש.

בשבילם.

וגם בשבילי.