מסע של חמש שנים!

עם כל הריצות והמורכבות של התקופה האחרונה, היום מצאתי לי איזה רגע קטן של עצירה, שבו נחתה עליי ההפנמה, שהשבוע הסתיים מסע אישי שלי, שהוא בעצם גם כבר מזמן מסע קבוצתי ששייך ללא מעט אנשים, גופים, וגורמים, של למעלה מחמש שנים!

 

ההפנמה הזו הכתה בי רגע. וואו חמש שנים זה המון זמן. איזה מסע ארוך. והרגשתי צורך רגע להרהר בו, ורציתי לשתף אותו, והנה פתחתי לי את המחשב, והחלטתי לכתוב עליו כמה מילים.

 

אז ככה:

 

בשנת 2015, כשהתחלתי את חיי העצמאות שלי, כבר הייתי מגשרת מוסמכת וצברתי ניסיון לא

מבוטל בגישור, אז התעניינתי ורציתי לבדוק את האפשרות להצטרף למערכת בתי המשפט

כמגשרת מהו"ת (מידע, היכרות ותיאום).

 

שאלתי אנשים, בדקתי, חקרתי, והבנתי שהפעם האחרונה שהייתה אפשרות להצטרף למערכת

כמגשרת מהו"ת, הייתה בשנת 2011, ושלא צפויה אפשרות נוספת כזו בזמן הנראה לעין…

מה זאת אומרת? שאלתי…הרי אם אני עומדת בכל התנאים הנדרשים…

למה שלא אוכל להצטרף גם? או למה שלפחות לא תינתן לי ההזדמנות לנסות??

 

ואז הבנתי, שהנושא מאוד מורכב…וסבוך…וככל שחקרתי יותר, הבנתי שזה הרבה יותר סבוך ממה

שחשבתי.

 

אז למדתי את הנושא, וחקרתי עוד, ועוד, ונפגשתי עם אנשים רבים, וניסיתי עוד ועוד להבין.

 

שם התחיל המסע...בו החלטתי עם עצמי שאם אני רוצה שזה באמת יקרה, אין ברירה, צריך

להפשיל שרוולים ולהתחיל לעבוד…בנחישות, בעקביות, בהתמדה, כדי לקדם את הנושא הזה…

והצטרפתי לקבוצות, ולאנשים, ולתהליכים הרבה יותר גדולים ומורכבים ממני, ופגשתי בדרך עוד

הרבה אנשים שהמסע הזה הוא גם המסע האישי שלהם. אבל בכל מקרה הרגשתי שאני

חייבת להיות חלק מהתהליך הזה, ולנסות לקדם את זה כמיטב יכולתי, כדי שזה יקרה, לא רק

עבורי, אלא עבור כל מי שהוא מגשר מנוסה שמתאים ושרוצה להיכנס, להצטרף למערכת הזו,

ושזה מסע גם עבורו, כי לא יכול להיות שזו תהיה מערכת סגורה של מספר מצומצם מאוד של

אנשים, שלא מאפשרת לאף אחד להצטרף במשך כל כך הרבה שנים.

 

זה עיוות כל כך משמעותי, שהרגשתי בכל נימי נפשי שחייבים לתקן אותו, גם בשבילי, וגם בשביל

אחרים.

 

אז מצאתי את עצמי צועדת ומתקדמת במסע הזה מכל מיני כיוונים, אם זה בהצטרפות

והשתתפות בתהליך התקנת תקנות רשימת מגשרים בועדת חוק, חוקה ומשפט, שהסתיים בשנת

2017, בו גם לראשונה הפרקטיקום בגישור (שקרוב מאוד לליבי) הוכר בתקנות כתנאי סף

להיכללות ברשימת המגשרים.

אם זה בקידום מהלכים דרך ההתנדבות שלי בוועד המנהל בארגון המגשרים, אם זה בייצוג

חירום של ארגון המגשרים כידיד בית המשפט בעתירה בבג"צ שמטרתה הייתה, בין היתר,

לעצור את יישום תקנות רשימת המגשרים.

 

אם זה במעבר המכרז הארוך ליישום תקנות רשימת המגשרים, מכרז שהתחיל בשנת 2018,

הגשת המועמדות בו הסתיימה בתחילת 2019, ותהליך הערכה שלמרות הקשיים שבו, הוא בעיניי

פורץ דרך גם מבחינה בינלאומית ומציב רף גבוה ומקצועי למגשרים מטעם בתי המשפט (רף שאני

לא מכירה שקיים במדינות אחרות).

תנאי סף לא פשוטים, הכוללים הכשרה, ניסיון, מבחן עיוני, מבחן מעשי, ראיון אישי, הדרכות

וחפיפה. תהליך מורכב שטרם הסתיים ובתקווה יסתיים בקרוב.

 

במהלך הדרך היו כמובן גם תהיות, חששות, מחשבות, האם כדאי לי להמשיך להשקיע בזה זמן?

מחשבה? פעילות? מאמץ? אין לי מושג אם זה יקרה בסוף, וגם אם זה יקרה, מה המשמעות של

זה עבורי?

וגם לא מעט אנשים ששאלו אותי במהלך הדרך – בשביל מה את צריכה את זה בכלל? למה?

 

האם כשיצאתי למסע הזה יכלתי לדמיין שחלק מהתחנות בדרך שלי להיכלל כמגשרת מהו"ת,

יעברו בכנסת? בבג"צ? בחיים לא!

 

המסע הזה הסתיים השבוע, משעברתי את כל השלבים, סיימתי את החפיפה והצטרפתי לרשימת

מגשרי המהו"ת. בימים אלו ממש לראשונה מזה עשר שנים! מגשרים חדשים, טובים ומנוסים

מצטרפים למערכת כמגשרי מהו"ת. ואני גאה להיות חלק.

 

אין מתרגשת ממני לסיים את המסע ולהתחיל מסע חדש של למידה, התנסות חדשה שבה

אוכל ליישם את הניסיון שצברתי בלסייע ליותר ויותר אנשים להכיר ולדעת מה זה גישור, ושיש דבר

כזה, ולהפיץ ולהעביר את דרך הגישור, שהיא בעצם דרך ההידברות, הלאה.

 

דווקא עכשיו, בתקופת הקורונה המאתגרת, הסכסוכים הם רבים, מערכת בתי המשפט עמוסה

בתיקים, ואם יש בידי את הזכות לסייע אפילו במעט לצדדים להגיע להסכמות ביניהם בשיח סביב

השולחן, אז זו השליחות שלי כרגע.

נכון, שליחות זו מילה קצת גדולה, ואולי יומרנית, אבל זה מה שאני מרגישה.

 

אני מניחה שהמסע החדש גם הוא יהיה מעניין, מלא אתגרים, חוויות וגם קשיים ומכשולים. ואני

מחכה לו בקוצר רוח!

 

המסע החדש גם הוא מתחיל בהחלטה, ובעשייה, בתנועה, באנרגיה טובה, בפעולה, בעקביות,

בנחישות, בהתמדה, בגמישות והתאמה למציאות המשתנה, והתמודדות עם המכשולים בדרך.

 

זוהי גדולתו גם של הגישור.

ואני מרגישה שתרגול שפת הגישור סייעה ומסייעת לי במסעות השונים של חיי.

 

שמחה, מלאת הערכה והכרת תודה להרבה מאוד אנשים שהלכו לצידי במסע הזה, וממשיכים

וימשיכו איתי גם הלאה במסע החדש.

ובטוחה שגם אותו נעבור, כמו כל מסע, בדרך הגישור.

 

מסקנה?

או שאמצא את הדרך…או שאסלול אותה…