על כוחה של סליחה והתנצלות בגישור

חשבתי שיום כיפור הוא הזדמנות טובה להרהר על התנצלות, סליחה ועל הכח העצום שיש לשתיהן בתוך חדר הגישור.

סליחה היא כח הטמון בנו, ולא חולשה.

לסלוח לאדם אחר, זה לא אומר שאני מקבלת את המעשה שאדם אחר עשה.

זה בוודאי לא אומר שאני נותנת לגיטימציה לאותו אדם להמשיך לעשות את המעשה.

בסליחה אני לא מעבירה מסר שהמעשה שנעשה הוא ראוי.

כשאני סולחת לאדם אחר, אני עוצרת לרגע כדי לאפשר לעצמי להמשיך הלאה.

לנוע קדימה.

לא להסתכל עוד על העבר ולהניח לו להשליך הכל ביחס ליחסים שלי עם אותו אדם.

הסליחה עוזרת לי לפתוח דף חדש, לצמוח ולהניח לעבר לשקוע.

גם אם אני לא שוכחת את העבר, אני משאירה אותו מאחוריי, ולסליחה יש כח מרפא.

כשאני בוחרת לסלוח לאדם אחר, זה מתוך תהליך סליחה שעברתי עם עצמי.

אני צריכה להיות מסוגלת לסלוח לעצמי קודם כל.

אם הצלחתי לסלוח לעצמי, אני בסופו של דבר גם מוצאת את עצמי סולחת לאדם אחר,

אפילו מבלי ששמעתי או קיבלתי באמת התנצלות מאותו אדם.

בכל כך הרבה גישורים שנכחתי בהם, התנצלות אמיתית ואותנטית, שהתקבלה על ידי הצד השני,

מוססה וסיימה את הסכסוך כמעט מיידית לאחר מכן. לפעמים בלא כלום ולפעמים בדבר מה מועט.